עמותת ויקימדיה ישראל, כמו האגודות המקבילות לה ברחבי העולם, פועלת לקידום ההשכלה והיצירה, בין היתר, על־ידי שידול רשויות המדינה להסיר חסמים משפטיים ובירוקרטיים בלתי־נחוצים. דוגמה לחסם כזה היא המגבלות המוטלות באמצעות חוק זכות היוצרים על השימוש ביצירות שהפיקו מוסדות המדינה. יצירות אלה הופקו בכספי משלם המסים, והן בעצם שייכות לכלל הציבור. המדינה מנהלת את זכויות היוצרים על היצירות האלה כנאמן של הציבור, אולם המדיניות הנוכחית שלה אינה משרתת את ציבור האזרחים היטב.

יצירות המדינה צריכות לעמוד לרשות הציבור שמימן אותן בכספו

את המדיניות הרצויה אפשר לסכם במימרה היהודית הידועה ”כוח דהיתרא עדיף”. התועלת שתבוא מהסרת המגבלות על השימוש ביצירות של המדינה גדולה לאין־ערוך מהנזק שעלול להיגרם (אם בכלל) למדינה או לכל אדם או מוסד אחר. לפיכך, יש אינטרס ציבורי מובהק בשינוי המדיניות, כך שהיצירות בבעלות המדינה יעמדו באופן חופשי לרשות הציבור שמימן אותן בכספו. מדיניות כזאת הולכת ומתגבשת במדינות רבות באירופה, ובארצות הברית היא נהוגה זה שנים רבות. אנחנו מציעים לחולל את השינוי באמצעות הכנסת תיקון לחוק זכות יוצרים התשס”ח־2007, אם כי אפשר לשקול גם דרכים אחרות. העמותה נפגשה עם חברי כנסת במטרה לשכנע אותם לשנות את החוק הקיים. בעקבות פגישות אלה נוסחה הצעת החוק לתיקון חוק זכויות יוצרים.

המדינה היא של כולנו ויצירה של המדינה היא בבעלות כל אחד ואחת מאיתנו.

המישור העקרוני והמישור המעשי

הבעיה היא גם במישור העקרוני וגם במישור המעשי. חוק זכות היוצרים בא להגן על זכותו של אדם או תאגיד ליהנות מפרי עמלו. אדם זכאי להפיק רווח מיצירה שבה הוא השקיע עבודה ומשאבים, והוא גם זכאי להחליט אילו שימושים הוא רוצה שייעשו בה. קיפוח הזכויות האלה אינו הוגן ואף עלול לדכא את המוטיבציה ליצור. אלא שיצירות שנעשו במסגרת עבודת מוסדות המדינה נעשו באמצעות כספי ציבור, כספי משלמי המסים, במטרה לשרת את הציבור. מדוע, אם כן, לא להעמיד אותן לרשות הציבור ולהניח לכל אחת ואחד להשתמש בהן בלי מגבלות?

איזון נכון בין האסור למותר

בעיה אחרת היא עידוד היצירה באמצעות איזון נכון בין האסור למותר. אף אדם אינו יוצר בחלל ריק. כל יצירה מתבססת בדרך זו או אחרת על יצירות שקדמו לה. ההמנון הלאומי של מדינת ישראל מושר לפי מנגינה שחוברה ברומניה, ונעמי שמר חיברה את הלחן ל”ירושלים של זהב” בהשראת ניגון שמקורו בארץ־הבסקים. התפתחות התרבות והיצירה מותנית ביכולת של האמן להשתמש ביצירות של קודמיו. חוק זכות היוצרים אמנם מבטיח ליוצרים כי יוכלו ליהנות מפרי עמלם, אבל גם מגביל מאוד את היכולת שלהם להתבסס על יצירות קודמות. בארצות־הברית נהוג מזה שנים רבות כי יצירות של המדינה אינן מוגבלות בזכויות יוצרים, כך שיש לא־מעט יצירות שמופקות על־ידי הממשל הפדרלי ועומדות לרשות הציבור כ”חומר גלם” ליצירות חדשות. בבריטניה ובגרמניה התפתחה המודעות לסוגיה בעשור האחרון, וגם שם החלו בהדרגה להסיר מגבלות מעל השימוש ביצירות בבעלות המדינה.

הצעה לתיקון החוק

על שולחנה של הכנסת מונחת הצעה לתיקון החוק כך שיוּסר חלק מהמגבלות על שימוש בתצלומים שהמדינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם. דברי ההסבר להצעת החוק קובעים כדלקמן:

”מטרת הצעות החוק לקדם את חופש המידע. מדי יום מצולמים על ידי גורמים ציבוריים שונים עשרות תמונות. תמונות אלו נשמרות לרוב בארכיוני המדינה, ולציבור אין אפשרות לראות תמונות אלו ולעשות בהן שימוש. לתמונות כאמור יש ערך היסטורי רב. בנוסף, גופי הסברה שונים מטעם המדינה, גם הם, אינם מפרסמים תמונות שמצולמות במסגרת עבודתם. מנגנוני ההסברה במדינות אויבות למדינת ישראל משתמשים בכל תמונה המצולמת בשטחם לצורכיהם. חוסר האיזון האמור בין השימוש שעושות מדינות אויב בתמונות שצולמו בשטחן להיעדר שימוש דומה בתמונות שמצלמים גורמי הסברה ישראלים פוגע בתדמיתה של מדינת ישראל. מוצע להתיר את השימוש בתמונות שצולמו ונשמרו בארכיוני המדינה, לרבות העלאתן לרשת האינטרנט. המימון לצילום תמונות כאמור נעשה באמצעות כספי הציבור, ועל כן מן הראוי שיעמדו לרשותו. יובהר כי אין בהצעת החוק כדי לגרוע מהוראות הצנזורה הצבאית, שלא יאפשרו העלאת תמונות שיש בהן כדי לפגוע בביטחון המדינה.”

מה המצב במדינות אחרות?

המצב בארה”ב

כך קובע חוק זכות היוצרים של ארצות־הברית (פרק 1, סעיף 105):

”הגנת זכות היוצרים לפי חוק זה אינה חלה על שום יצירה של ממשלת ארצות הברית, אולם אין מניעה כי ממשלת ארצות הברית תקבל זכויות יוצרים ותחזיק בהן אם הגיעו לידיה בדרך של העברה או ירושה.”

משמעות החוק היא שיצירות שנוצרו במסגרת רשות רשמית של הממשל הפדרלי של ארצות הברית משתחררות לרשות הציבור מיד, ואין עליהן מגבלות של זכויות יוצרים. עם זאת, הרשויות המקומיות של המדינות השונות בארצות הברית יכולות לשמור לעצמן זכויות יוצרים ביצירות שלהן. יצירות שהממשל הפדרלי רכש את הזכויות עליהן, או קיבל אותן בדרך כלשהי, כפופות לחוקי זכויות היוצרים הרגילים. כשמדובר ביצירות פרטיות, החוק האמריקני קובע יותר מגבלות מאלה המוכרות בישראל, אבל כשמדובר ביצירות שהופקו על־ידי הממשל הפדרלי בכספי משלמי המסים, החוק האמריקני הוא הליברלי ביותר.

המצב בבריטניה

הממלכה המאוחדת הנהיגה חוק זכות יוצרים חדש בשנת 1988. החוק שינה במקצת את ההגדרה של יצירה בבעלות ”הכתר”, אולם באופן כללי, העיקרון שנקבע ב־1911 נותר על כנו: ל”כתר” יש זכויות יוצרים מלאות, אבל הממשלה מוותרת עליהן לגבי יצירות מסוימות באמצעות פרסום תקנות. ב־1998 החלה בחינה מחדש של התקנות האלה לאור הניסיון שהחל להצטבר בשיטות של עבודה שיתופית ברשת האינטרנט (קצת לפני שוויקיפדיה הביאה את השיטה הזאת לשיאים חסרי תקדים), ולאור ההתרעות כי חוקי זכויות היוצרים נעשים נוקשים מדי. הבחינה המחודשת נעשתה תוך שיתוף פעולה עם אגודת ”קריאייטיב קומונז” הבריטית המקומית. מאז 1998 נוספו עוד ועוד קטגוריות לרשימת היצירות בבעלות ”הכתר” שהשימוש בהן חופשי. במקביל פורסמו הודעות מפורטות לציבור שבהן הממשלה מעודדת את הציבור להשתמש ביצירות ”החופשיות” ומבהירה מהן המגבלות על השימוש ביצירות ”לא חופשיות”.